ליאתי

***הבהרה - הסיפור הוא פרי דמיוני, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי לחלוטין. בנוסף, לשואלים, אני שולטת, ואיני מאמינה בתוכן הסיפור כאמיתי***


שמי ניקול, אני בת 26, ואני מאמינה בעליונות גברית.
אני לא מדברת על בדסמ, או על שליטה מסוג כלשהו. אני מאמינה שגברים הם זן נעלה יותר מנקבות.
אני אסביר.

נולדתי למשפחה נורמטיבית לחלוטין, אבא, אמא, אח קטן ואני. משפחה רגילה, גרים במרכז, קומה שלישית, יש מעלית.
חילונים, הורים עובדים, חגים אצל בני הדודים הדתיים, ובשבת יוצאים לים.
בקיצור, אתם מכירים אותנו.

נורמטיבית עם פרט אחד קטן שונה. אמא תמיד שירתה את אבא. אני לא זוכרת שראיתי את אבא קם מהספה למטבח. לא זוכרת שהוא עשה כלים, ניקה את החדרים או שטף את הרצפות. אמא תמיד חגה סביבו. מביאה לו לשתות, מכינה לו כריכים, מבשלת, מגישה, מפנה, שוטפת, מנקה. בעיני ילדה קטנה ומאושרת, משפחה נורמטיבית.

ביום הולדת תשע, גיליתי שאולי לא.
אחרי יום ההולדת (רגיל, כמו כל ילדה), אמא לקחה אותי ליום בנות. בסוף היום, אמא סיפרה לי קצת על החינוך שקיבלה. החינוך שקיבלה, ובו האמינה, גרס שגברים חזקים יותר, טובים יותר ונעלים יותר מנשים, ועל כן, נשים צריכות להקדיש את עצמן לשירותם.
בהשקפתה, אשה לא אמורה, לא יכולה, להגיד לא לגבר.
בהשקפתה, השירות שהיא מעניקה לגבר שלה, הוא חובה, והוא מעלה אותה נפשית.
בהשקפתה, זו זכותו של הגבר.
בהשקפתה, היא מצפה ממני להתנהג בהתאם, תחת הדרכתה הצמודה.


פרקים נוספים בהמשך, אם יהיה עניין.