הסערה המושלמת - כל הפרקים

[ליאתי]

פרק 1
נוגה היתה פשוטה. האמת היא שרוב האנשים שהיו עוברים אותה ברחוב כנראה אפילו לא היו מסתובבים אחריה (או אפילו נותנים לה מבט שני). זה הרגיש כאילו הבחורה בת ה-19 שקופה עבורם. היא היתה בגובה 1.60, ושקלה 50 ק"ג. אם כן הייתם זורקים לה מבט, הייתם רואים מחורה רזה, חיוורת, עם שיער שחור ועיניים כהות.
נוגה ידעה שהיא לא תזכה בתחרות יופי בזמן הקרוב, או בכלל, ולא תופיע על שערים של מגזינים, והיא ידעה שאין בה כמעט שום דבר מעניין או מושך. כמעט.
שני דברים עשו אותה שונה מרוב האנשים שהיא פגשה בחייה. הראשון הוא, שהיא אהבה כפות רגליים. היה משהו בקשר לכפות הרגליים שלה שהיא חשבה שפשוט מיוחד. היא חשבה שהן הדבר הכי יפה בעולם.
כפות הרגליים שלה היו במידה 37, עם בהונות ישרות, כל אחת קטנה מהשניה, בזווית מושלמת, קשתות גבוהות, והסוליות רכות כמו משי. לעיתים קרטבטת היא חשבה לעצמה שהרגליים שלה כה יפות, שכל אדם חי צריך ליפול לרגליה ולהעריץ אותן.
ההבדל השני היה הצורך שלה להשפיל אנשים. היא לא ידעה למה, אבל לא היה לה רגע שמח כמו המחשבה להכריח מישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו. היא פינטזה על לכופף את רצונם של כל הסובבים אותה בעזרת הוראה פשוטה. לגרום להם להגיד מה שהיא רוצה בכוח מחשבה קצרה. היא נהגה להעמיד פנים שהיא קוראת מחשבות, כדי שהיא תוכל לחשוף את העליבות של כולם. בפנטזיה היא פלשה למוחותיהם של הקורבנות, ללא חשד מצידם, חשפה מי הכי שונא כפות רגליים, ודווקא אותם בחרה כחיילי משחק. היא דמיינה את רגליה מטונפות אחרי שהלכה בבוץ, והצעצועים שלה נאלצים לכרוע ברך, ולהתחנן שתרשה להם ללקק את כפות רגליה עד שיהיו נקיות, כאשר כולם יכולים לשמוע אותם מתפלשים בעפר לרגליה. היא דמיינה את הקרבנות שלה מלקקים ובמקביל שוברים את הראש מדוע הם מתנהגים כך, מדברים כך, בניגוד לרצונם. תוהים מדוע כאשר הם מנסים להגיד "די", יוצא להם במקום זה " האם בבקשה ינתן לי הכבוד העצום לנקות את כפות רגלייך המהממות?"
זה היה יום חמישי, וכמובן שלא היה לנוגה שום דבר מיוחד לעשות. בחוץ היה טפטוף, אבל מאחר והיא היתה משועממת, היא החליטה לצאת לסיבוב. אחרי בערך עשרים דקות של הליכה, השמיים התקדרו בפתאומיות, הרוח נהייתה חזקה, והחלו ברקים עזים על רקע עננים שחורים. נוגה היתה במרחק שני רחובות מהבית, אז היא החליטה לרוץ, אבל אחרי שהספיקה לרוץ פחות משתי דקות, היא הבחינה בברק נמוך, ואז.... חושך.
היא התעוררה כעבור כעשרים דקות, אחרי שהפיק של הסופה חלף. היא בדקה את עצמה, אך לא מצאה שום בעיה. היא הרגישה.... נהדר! היא שקלה ללכת לבית חולים, אבל היא הרגישה כל כך טוב, שהיא לא מצאה טעם.
כשהיא הגיעה הביתה, היא ראתה את בת הזוג של אביה, יעל, יושבת בסלון וחכה לה.
"איפה לעזאזל היית??" היא צרחה עליה, "תזיזי את התחת שלך לחדר וותחליפי בגדים. את מטפטפת מים בכל מקום. ותורידי את הנעליים המטונפות שלך, את מלכלכת לי את כל הרצפה".
נוגה ויעל מעולם לא הסתדרו. האמת שיעל היתה ממש כלבה. כאשר נוגה עברה אותה, היא שמעה "נהדר, עכשיו אני צריכה לנקות את הרצפה אחרי הזונה הקטנה".
- "מה אמרת?" שאלה נוגה.
- "לא אמרתי כלום" ענתה יעל בחריפות, "חשבתי שאמרתי לך ללכת לחדר".
נוגה חשבה שזה מוזר, כי יעל אף פעם לא התנצלה או חזרה בה על איך שדיברה לנוגה. נוגה עלתה לחדר שלה, ויכלה להישבע שהיא שמעה את יעל אומרת "אלוהים איזה נעליים מטונפות, והן מסריחות כמו זבל".
נוגה התפרצה שוב מטה, וצעקה "מה אמרת על הנעליים שלי??"
"לא אמרתי כלום, את מדמיינת. עכשיו תעלי למעלה ותחליפי כבר, חתיכת פרחחית" ענתה יעל.
"תסתמי כבר את הפה" צרחה נוגה.
וזה בדיוק מה שיעל עשתה. הפה שלה ננעל, והיא לא יכלה לפתוח אותו, לא משנה כמה שהיא ניסתה. נוגה ראתה את הפה שלה סגור, אבל שמעה אותה מדברת בקול רם וברור.
"מה לעזאזל קורה פה?" חשבה יעל בפאניקה, "למה אני לא מצליחה לפתוח את הפה?".


פרק 2
חיוך אכזרי עלה על שפתיה של נוגה. משהו קרה במהלך הסופה. משהו קרה, והיא ידעה שהיא שולטת על יעל. היא התכוונה עכשיו לבודק את גבולות הכוח שלה.
- "עכשיו פתחי את הפה שלך." הורתה נוגה. פיה של יעל נפתח מיד.
- "מה קורה פה לעזאזל??" צרחה יעל, עכשיו כשיכולת הדיבור שבה אליה.
נוגה לא יכלה להכיל את ההתרגשות שלה. היא החלה לקפוץ במקום ולמחוא כפיים כמו ילדה קטנה. היא לחלוטין התכוונה להנות מזה.
- "יעל, מה את חושבת על הנעליים המטונפות שלי?" שאלה נוגה בתמימות.
- "אני חושבת שהן מדהימות. אני משתוקקת לשלם לך עבור הכבוד לנקות אותן." המילים המוזרות נשפכו בטבעיות מפיה של יעל.
נוגה התמוגגה, בזמן שמחשבות התרוצצו במוחה של יעל. 'פאק! למה אמרתי את זה? אני לא סובלת את הנעליים של הזונה הזו, הן מלוכלכות ודוחות'.
- "ואוו" אמרה נוגה, והתעללה בקרבן שלה, "זה די פתטי שאת אשכרה תשלמי לי כדי לנקות את הנעליים המסריחות והמטונפות שלי."
פניה של יעל האדימו מכעס ומבוכה. היא התכוונה לומר "לכי תחנקי, זונה", אבל מה שיצא היה "אני לחלוטין פתטית לרגלייך, האלה נוגה, אך את כה מושלמת, ומגיעה לך שפחה שתנקי את נעלייך היפות".
מוחה של יעל כמעט התפוצץ, 'איך זה קורה? למה? מה הולך כאן?', בעוד נוגה היתה מאושרת.
- היא דיברה בעדינות "אלה, הא? אני אוהבת את הצליל של זה. אתה בטוחה שאת רוצה להיות השפחה הקטנה שלי? זה לא יהיה קל..."
- כן גברתי, בבקשה! להיות השפחה שלך זה המקום הכי גבוה שהיישות העלובה שלי יכולה להגיע אליו. אני אעשה כל מה שתגידי, בלי שאלות. אני רק משתוקקת לאושר שלך." המילים יצאו מפיה, אך הרגישו כסכינים בגרונה.
- "אם זה כך," אמרה נוגה, "אז כדאי שתרדי על הברכיים ותתחילי לנקות את הנעליים שלי... עם הלשון שלך".


פרק 3
יעל מיד צנחה לברכיה, ולקחה את נעליה של נוגה בידיים. היה סנטימטר שלם של בוץ מסביב לסולייה, ובסוליה עצמה היו בוץ ועשבים בכל מקום. לשונה של יעל יצאה מפיה ללא שליטה, והחלה ללחך את הבוץ מנעליה.
נוגה חשה בראשה את מוחה של יעל זועק "מה קורה כאן? למה אני לא מצליחה להפסיק", וזה ערב לאוזניה כמו מוסיקה נהדרת. היא החליטה להתעלל בקרבן עוד יותר.
- "אני משערת שצריך לדבר על התשלום, מאחר ואמרת שתשלמי לי על הכבוד הזה. כמה שווה עבורך הכבוד הזה?"
יעל, ברוח שבורה, ניסתה להגיד "בבקשה תגרמי לזה להפסיק, אני מתחננת." אך במקום זה, יצא מפיה "לעולם לא אוכל לשלם לך מספיק עבור העונג הזה. בבקשה קחי את כל רכושי עלי אדמות עבורך. כולי שייכת לך. אני רק מתחננת שתרשי לי לשרת את רגלייך עד יום מותי".
- "עשינו עסק, זונה" אמרה נוגה, "אני לא יכולה לחכות עד שאבא יראה אותך במצב הזה, המקום האמיתי שלך. הוא הולך להתגרש ממך תוך דקה, אבל אני ארשה לך להישאר ולשרת אותי. ככה גם תוכלי לראות אותו מוצא אהבה חדשה, מישהי שווה באמת, ולא זונת נעליים." והמשיכה לצחקק ברשעות.
המילים קרעו מכאב את ליבה של יעל, ונוגה, שחשה את כאבה, שמעה את הצרחות בתוך ראשה של השפחה העלובה, וראתה אותה ממשיכה ללקק בוץ מנעליה, כמעט הגיעה לאורגזמה.
לאחר מעל שעה של ליקוק קבוע, נעליה של נוגה היו נקיות לחלוטין. יעל הסתכלה למעלה, על פניה של הבעלים החדשים שלה, וחשה גועל מעצמה, בזמן שמילים נוספות התגלגלו מפיה:
- "תודה רבה רבה לך שהרשית לי לאכול את הבוץ שרגלייך הנעלות דרכו עליו. אשמח אם תקחי את כל מה שנמצא בארנק שלי כתשלום, ואני מקווה שזה יספיק, עד שאעביר את כל הכסף מחשבוני על שמך, כדי שתקבלי את כל רכושי."
- "תמיד ידעתי שאת כלבה פתטית וחסרת ערך", אמה נגה בזמן שחטפה מידה את הארנק והחלה לרוקן אותו, היא מצאה 2000 ש"ח במזומן ונהנתה ממגעם. "אני משערת שזה מספיק לבינתיים, אבל אני דורשת כל אגורה שיש לך לפני סוף השבוע. עכשיו תזחלי את הספה, ותעשי למלכתך פדיקור מושקע."
נוגה היתה כבר שרועה על הספה, רגליה מעל למשענת היד, עם פלאפון ביד. יעל זחלה אליה בצייתנות. "את יכולה להתחיל בלקצוץ את ציפרני הרגליים שלי, כלבה".
יעל הסתכלה סביב בבלבול, ולא ראתה מספריים או קוצץ. ראשה רצה להציע שהיא תרוץ למעלה להביא, אך פיה הקדים אותה. "גברתי הנעלה, האם יורשה לי בבקשה הכבוד המדהים של לקצוץ את ציפרנייך עם השיניים שלי? הפה העלוב שלי הוא לא יותר מפח זבל פרטי עבורך".
יעל התגלגלה מצחוק, "לא ידעתי שאת יכולה לרדת עוד יותר נמוך, אבל עכשיו את ממש מתחננת לאכול את ציפני הרגליים שלי. זה די דוחה אותי, אז את תצטרכי ממש להתחנן כדי שארשה לך לעשות את זה."
יעל החלה לבכות. "בבקשה מלכתי, אני שפחתך לנצח, אני אבק תחת רגלייך. אשרת בנאמנות אותך וכל מי שתחליטי, כל זמן שתרשי לי להיות תחתייך. בבקשה תרשי לי לאכול את ציפרני רגלייך, מעולם לא השתוקקתי כל כך למשהו".
"ובכן, מאחר שהתחננת כמו כלבה עלובה, ארשה לך" אמרה נוגה.
היא המשיכה לחייך, בזמן שצפתה בפניה של יעל מתקרבות את כפות רגליה, סנטימטר אחר סנטימטר. יעל ניסתה לעצור את עצמה בכל כוחה, אך לא היה בה את הדרוש להתרחק מרגליה של מלכתה. היא הנמיכה את פניה עד למגע איתן.
ברגע שהיא החלה לכסוס את ציפרניה, נוגה חשה באורגזמה עוצמתית שעוברת בגופה. "וואוו! תבלעי את ציפרניי, פח זבל מסריח שכמותך" נבחה נוגה, רוכבת על גלי הזיקוקים בגופה.
יעל מעולם לא הרגישה שפלה יותר, היא לא האמינה מה קרה לחייה בזמן כה קצר. היא ידעה שהיא נפלה לתחתית הבור, ודברים היו הכי גרועים שהם יכולים להיות.
ואז נפתחה הדלת....


פרק 4
אביה של נוגה, אורן, פסע בנונשלנטיות דרך הדלת. היה לו יום קשה בעבודה, והוא היה נרגש לחזור הביתה לאשתו ובתו. שום דבר לא יכול היה להכין אותו למה שהוא עומד לראות בשעבר את דלת הכניסה שלו. הוא הסיר את המעיל וסגר את המטריה שלו בכניסה, ופנה לעבר הסלון. הוא נעצר במקום, קפא, וצעק "מה לעזאזל קורה כאן??."
נוגה הרימה את עיניה ואמרה בביטחון, "יעל החליטה להראות לי היום את הפנים האמיתיות שלה. היא השפחה החדשה שלי והיא עושה לי פדיקור."
דמעות החלו לזרום במורד לחייה של יעל כשלעסה את ציפורני הרגליים של נוגה.
"אני לא מבין." אמר אורן "יעל, מה קורה?"
יעל נחנקה מהמילים שיצאו מפיה, "הבנתי שאני פחות מאשפה לעומת בתך היפה. אני רוצה לבלות את חיי בלהקל על חייה של נוגה. אני השפחה שלה ואני אעשה כל מה שהיא אומרת עד יום מותי."
לבו של אורן נשבר, ונוגה הרגישה את כאבו. היא לא יכלה לתת לאביה להרגיש כך, ולכן אמרה: "תסתכל על זה, אבא. תראה אותה, היא פחות מבת אדם. היא אוכלת את ציפורני הרגליים שלי בזמן שאני שרועה על הספה כמו נסיכה. אתה הולך למצוא מישהי שאינה כזו חתיכת זבל. מעכשיו תחשוב על יעל בתור לא יותר מאשר משרתת, והכלבלבה הקטנה שלי. "
אורן לא ידע למה, אבל הכאב שלו נעלם מייד. מה שהוא חש בדרך כלל כשהביט ביעל נעלם. היא לא הייתה אלא שפחה לבתו היפה. אורן חייך, "את צודקת מותק. היא רק חתיכת זבל. אני הולכת למצוא אישה אמיתית שלא אוכלת ציפורני רגליים של אנשים."
כאשר יעל שמעה את המילים האלו, נשמתה התרסקה לחלוטין. היא לא יכלה להאמין שהגבר שאהבה יכול לומר דברים אכזריים כל כך. היא רצתה פשוט להתכרבל לתנוחה עוברית ולמות, אך במקום זאת המשיכה לכרסם את ציפורני הרגליים של האלה החדשה שלה. לנוגה הייתה אורגזמה נוספת שהרעידה אותה כאשר לבה של הת'ר נשבר, והיא דיברה בעונג, "את יכולה להפסיק לקצוץ את ציפורני הרגליים שלי עכשיו, זבל. הנה פצירה. שייפי אותן ותעשי אותן אחידות בצורה מושלמת, ואז תוכלי לעשות את עצמך מועילה על ידי שימוש ב"ped egg" שלי. "
יעל שייפה כל ציפורן עד שהן היו חלקות לחלוטין, ואז לקחה את ביצת הפד בידיה. לאט לאט היא התחילה להעביר את זה על סוליות האלה שלה. מלכתחילה היו רגליה של נוגה חלקות, אך יעל עדיין יכלה לראות כי ביצת הפד מורידה לא מעט עור מת. כשנוגה החליטה שמספיק, היא פשוט העטנ בפניה של יעל ואמרה, "זה בסדר בינתיים, כלבה. עכשיו תרוקני את עור כף הרגל המת שלי לפח ותזחלי אלי."
גל הקלה שטף את יעל. אחרי כל מה שעבר עליה, היא חששה שהאשפה לא הייתה המקום שבו העור המת ימצא את סופו. ואז, שוב, היא לא הצליחה להתאפק ופלטה מפיה מפיה, "האלה נוגה, האם מותר לי בבקשה לקבל את הכבוד לאכול את עור כף הרגל האלוהית שלך. אני לא רוצה שום דבר יותר מאשר שתשתמשי בפה שלך כמו הכלי האישי שלך לטיפול בעור כפות הרגליים המלוכלך והיבש שלך. למעשה, אני רוצה שציפורני הרגליים המושלמות ועור כף הרגל יהיו הארוחה היחידה שלי היום. "
יעל חייכה, כשהיא יכולה לחוש את ההשפלה שהמילים הללו עוררו בצעצועה הקטן. "מכיוון שנראה שאת אוהבת את זה כל כך, אולי עור כף הרגל המגעיל שלי וציפורני הרגליים המלוכלכות יהיו האוכל היחיד שתקבלי כל השבוע. אני גם אדאג לעבור דרך הרבה בוץ, כדי שתוכלי ללקק את זה מהנעליים שלי."
"תודה רבה לך על הנדיבות שלך, האלה. אני לא יכולה לדמיין דיאטה שמתאימה יותר לחתיכת שפחה כמוני." ענתה יעל.
נוגה הביטה היישר בעיניה השבורות של יעל. "טוב אז תאכלי, כלבה." זה כל מה שהיא אמרה.
לבה של יעל הלם כשהביאה את ביצת הפד לאט לכיוון פיה. היא לא יכלה להאמין למה חייה הפכו. היא הייתה שטיח לרגלי בתה החורגת. הי הושיטה את לשונה וטעמה כמה מהפתיתים המלוחים מביצת הפד. היא כמעט התפוצצה מגועל. "איך הארוחה שלך, זונת רגליים?" צחקה בפניה נוגה.
"זה הדבר הכי טעים שאי פעם טעמתי, אלילה. אם הייתי יכולה, הייתי עושה זאת כל יום עד סוף חיי." הגיעה התשובה המיידית.
נוגה חייכה שובב, "יכול להיות שאצליח לגרום לזה לקרות כלבת הרגליים הקטנה שלי."
דמעות זרמו במורד פניה של יעל כאשר לשונה הושטה לעוד מנה של פתיתי כף הרגל של גבירתה. אחרי עשר דקות של ליקוק, ביצת הפד נראתה שוב חדשה לגמרי.
"עכשיו הגיע הזמן לאמבטת הרגליים שלי." אמרה נוגה כשהיא מושכת את כפות רגליה על פניה של השפחה הכורעת. למעשה, "אמרה נוגה בניצחון," אתה יכולה לשטוף רגל אחת עם הלשון חסרת הערך שלך, תוך עיסוי באהבה של כף הרגל השנייה. "
נוגה לא יכלה להאמין איך זה הרגיש. לא רק שהתחושה הייתה מדהימה, היא גם הוצפה מהעובדה שאמה החורגת, אישה שפעם החזיקה כל כך הרבה כוח עליה, כורעת על ברכיה ומעסה את כפות רגליה. זו תהיה חובה קבועה לכלבה החדשה. לשונה של יעל התגנבה בין בהונות הרגליים הקטנות שלה והיא צחקה כשהרגישה את הלכלוך בין אצבעות הבוהן נשאב. "אני מניחה שנוכל להוסיף לתפריט שלך השבוע גם ג'יפת רגליים."
יעל רצתה להקיא, אבל משום מה הלשון שלה פשוט חיפשה עוד טינופת בין בהונותיה של נוגה. אחרי שאכלה כל טיפה אחרונה מחרכי הבוהן של האלה שלה, היא הרימה את עיניה ואמרה, "זה באמת מעדן. אני מתפללת שתמיד תנעלי נעליים ללא גרביים, אז אולי תהיה לי הפריבילגיה לאכול כמה ג'יםה שאפשרי."
נוגה צחקה ממש בפניה של הזונה, "את יודעת כמה את נשמעת פתטית? את בעצם מתחננת לאכול את הג'יפה מהבהונות של בתך החורגת. את בטח האדם הפאתטי ביותר בכוכב הלכת הזה."
"את צודקת לחלוטין, אלתי. אני פתטית לחלוטין." האמת הבולטת קרעה את יעל מבפנים. היא המשיכה, "למען האמת, אני לא ראויה לנקות את הרגליים שלך. כדי להרוויח את הפריבילגיה, אהיה משרתת הבית שלך. אני אבשל, אנקה, אכבס וכל שאר המטלות שתחליטי, כדי שאשיג את כבוד לסגוד לרגליך היפות. "
נוגה תפסה את פניה של יעל העזרת יד ימין, וקרבה אותה כדי שתוכל להביט היישר בעיניה, "ברוכה הבא לחיים של עבדות, זוהמת רגליים שכמובך. את הולכת להצטער כל כך שהיית כלבה כלפי. אני הולכת לגרום לך לעשות דברים שמעולם לא חלמת לעשות. אני אשבור אותך ואת תודי לי על כל דקה מזה. עכשיו אני הולכת לשכב שוב ​​על הספה ולנמנם, ואת תחזרי ללקק ולעיסוי רגלי. אתה לא תפסיקי עד שאני אתן לך הנחיות נוספות. "
יעל תפסה את מקומה לרגלי האלה שלה והחלה לעסות. נוגה נפלה לשינה השלווה ביותר שהייתה לה.


פרק 5
נוגה התעוררה אחרי שעתיים של השינה הכי רגועה שעברה אי פעם. שפחתה עדיין כרגע בצייתנות לרגליה, מעסה בעדינות כף רגל אחת תוך שהיא מלקקת באהבה את בהונות השנייה. אצבעותיה של יעל החלו להתכווץ בצורה קשה, והפה שלה כאב נורא מהליקוק ללא הפסקה, אך היא הונעה להמשיך בכוח בלתי נראה. היא החלה להבין שנוגה אחראית איכשהו על זה, אבל היא פשוט לא הצליחה להבין את זה. איך יתכן שהיא נאלצה למלא אחר כל פקודה? איך יתכן שהיא אפילו לא הצליחה לשלוט במילים שיוצאות לה מהפה? לא משנה מה הסיבה, יעל הייתה שבורה ואומללה, ונוגה יכלה לחוש בכל הצער שלה. נוגה הביטה בשפחה האומללה, עמוק בעיניים. בלי לומר מילה בעטה בכף רגלה בפניה של האישה הלא חושדת. יעל עפה לאחור מהכוח ונפלה ארצה בחבטה. מבלי אפילו לחשוב על הכאב הצורב בפניה, או על הכאב בגבה מהנחיתה, יעל קפצה על ברכיה וניסתה לחדש את העיסוי והליקוק. נוגה צחקה כשהזיזה את רגליה לכל הכיוונים כשהיא צופה בכלבה הפתטית שלה צוללת אחריהן.
"איזו כלבה קטנה ומסורה את" אמרה נוגה, ובו בזמן בעיטה עוצמתית נוספת הפילה את יעל שוב לרצפה. עם כוכבים בעיניה, יעל הזדרזה שוב לתנוחה השפלה שלה. "אההההה. אני חושבת שזה עוד משחק שאנחנו הולכים לשחק לעתים קרובות." נבחה נוגה לשפחה המסוחררת. "עכשיו תעברי לנקות את הבית. התחלי עם החדר שלי. אני רוצה אותו ללא רבב. ואז תוכלי לקרצף את האמבטיה שלי מלמעלה למטה. אחר כך לעשות את הכלים ולנקות את כל המטבח. אם תסיימי את כל זה לפני שאני תחזור, תוכלי להתחיל לנקות את קולקציית הנעליים שלי. אני הולכת למצוא אישה חדשה לאבא שלי. עכשיו, ,תנעלי לי את נעלי הטניס שלי, ואל תדאגי, אני אשים לב לעבור דרך איזשהו בוץ בדרך הביתה כדי שתאכלי ארוחת ערב גדולה ונחמדה הלילה.
אחרי שיעל קשרה את שרוכי נעליה של נוגה, האלילה פשוט קמה ויצאה מהדלת. היא החליטה ללכת למרכז העיר ולעבור בכמה חנויות יוקרתיות. היא שיערה שזה יהיה מקום טוב למצוא אישה קלאסית לאביה, ובנוסף שהיא תוכל להשיג לעצמה כמה פריטים חדשים בזמן שהיא הייתה שם. היא הלכה למדרכה וכשהמכונית הראשונה התקרבה היא שלחה מיד מחשבה, "עצור בצד ותציע לי טרמפ."
כאילו זו הלימוזינה האישית שלה, המכונית נסעה ממש ליד המקום בו עמדה על המדרכה. "צא ופתח לי את הדלת." הייתה הפקודה הבאה שעברה בראשה.
הנהג, גבר בגיל העמידה שהיה בעל עסק מכובד בעיירה, יצא מהרכב כמעט כמו בטראנס. הוא לא הצליח להבין מדוע הוא עוצר לנערה הצעירה הזו. הוא לא היה סוג הגבר שאסף אנשים מוזרים בצד הדרך, אבל זה היה כאילו גופו הייה על טייס אוטומטי. הוא הסתובב במכונית ופתח את הדלת הנוסעת האחורית עבור הגברת הצעירה והמוזרה.
"איך קוראים לך, ילד?" אמרה נוגה בטון מתנשא.
הוא לא האמין לחוצפה של הנערה הזו שנראתה בת פחות ממחצית גילו, אבל כאילו נשלפו ממנו המלים, הוא אמר, "תקראי לי מה שאתה רוצה את האלה שלי. אני עומד לשירותך."
"במקרה כזה, שיטפייס (פרצוף-תחת), תכניס את התחת חסר הערך שלך למכונית ותסיע אותי למרכז העיר." היתה תשובתה הבוטה של נוגה.
הוא ניסה להסביר שהוא יאחר לפגישה אם הוא יסיע אותה למרכז העיר, אבל כל מה שהוא יכול היה לומר היה, "כרצונך אלילה שלי. בבקשה קחי את כל הכסף מהארנק שלי כאות הערכה".
במילים האלה הוא הוציא כמעט אלפיים שקל מארנק העור שלו ונפל לברכיו כדי למסור את כספו שהושג בזיעה רבה, לבעליו החדשה. נוגה יכלה לחוש את התסכול והכעס שלו כשהיא תלשה את השטרות מידיו. זה היה כמו סם עבורה והיא התמכרה במהירות יותר. בלי שום מילה נוספת, שיטפייס קפץ חזרה למושב הנהג והסיע את האלה ליעדה. המכונית התרחקה לאורך הרחוב הראשי.
"אתה נשוי?" שאלה נוגה את האיש המבולבל.
"כן אלילתי. אני נשוי כבר עשרים שנה לאישה יפה." הנהג השיב במהירות.
"פתח את הדלת שלי, רד על הברכיים וחכה שם." הייתה הפקודה הפשוטה שהחליקה משפתיה של נוגה. היא יצאה מהרכב וניגשה אל צד הדרך. היא חלצה בעדינות את נעליה והחלה להעביר את כפות רגליה דרך העפר והחצץ עם חיוך מרושע על פניה. כאשר רגליה היו שחורות לחלוטין מזוהמה, היא צעדה בנונשלנטיות חזרה אל הגבר הכורע. היא קפצה על מכסה המנוע של המכונית והגישה את סוליותיה לעבר הקורבן החדש ביותר.
"גש לכאן וללקק את רגלי המטונפות נקיות, שיטפייס." נוגה הצהירה בקול רם בכדי לתפוס את תשומת ליבם של כמה עוברי אורח.
האיש לא יכול היה להאמין במה שהוא עושה, אך הוא זחל אליה כמו כלב והתחיל לנקות את סוליות רגליה.
לאחר מספר דקות קצרות התקהל סביבם קהל קטן. אנשים הצביעו וצחקו והטילו עלבונות רבים על האדם חסר ההגנה. זו הייתה החוויה המשפילה ביותר מחייו של האיש המצליח. נוגה גנחה בשקט באקסטזה כשהיא מתפארת בהשפלה הגמורה. אחרי שלושים דקות של ליקוק מתמיד, כפות רגליה של נוגה נצצו.
"תראה את הלשון שלך לקהל, שיטפייס." נוגה אמרה בצחוק.
לשונו התארכה לאט והוא הראה אותה בפני הקהל.
"אוי אלוהים, זה שחור לגמרי!" הגיעה הקריאה מגברת צעירה.
חלק התנשמו, חלק צעקו בגועל, אך איש לא נגעל יותר מהקורבן המסכן של גחמותיה של נוגה. כשחשב שההשפלה שלו הגיע סוף סוף לקצהו, נוגה הביטה עמוק בעיניו ואמרה, "עכשיו אני רוצה שתסע הביתה, תכנסי לביתך ותתן לאשתך נשיקה עמוקה, רטובה וארוכה. כשהיא מתרחקת ממך בגועל נפש, אני רוצה שתסביר את כל מה שקרה ותגיד לה שאתה מעדיף ללקק את הלכלוך מכפות רגלי מאשר אי פעם לנשק אותה שוב. "
הוא קם מיד והסתובב במכונית בזמן שהצופים זרקו עלבונות.
הם אמרו דברים כמו. "איזה אפס" ו"אני לא יכול להאמין שהוא היה עושה את זה לאשתו. "
הוא ניסה כל מה שיכול היה לחשוב עליו כדי להפסיק את מעשיו, אך הוא הונע על ידי איזה כוח בלתי נראה לעמידה. נוגה יכלה לחוש את נשמתו קורעת לשניים, והייתה לה אורגזמה נוספת שהתעוררה מסבלו.
כשנסע משם, סוף סוף החלה נוגה להבין את הכוח שהחזיקה בו. היא הייתה חסרת סבלנות לעבור לדברים גדולים וטובים יותר.


פרק 6
מיד לאחר שהצעצוע האחרון שלה נסע, נוגה כבר הבחינה בקורבן חדש. נערה צעירה ויפה בשנות העשרים המוקדמות לחייה עמדה בין ההמון שהתאסף. נוגה זיהתה אותה מייד. שמה של הילדה היה רונית והיא הייתה בי"ב כשנוגה הייתה בכיתה ט'. היא וקבוצת החברים הקרובה שלה אימללו את חייה של נוגה. הם כל הזמן התייחסו בזלזול לנוגה הקטנה. פעם אחת, רונית השליכה את נוגה לשלולית בוץ גדולה ממש לפני תחילת הלימודים. נוגה נאלצה לעבור את היום המכוסה בבוץ. זה יהיה מתוק לאזן את החשבון עם הילדה האיומה הזו.
נוגה שלחה מחשבה, ומיד רונית החלה לרדת על ארבע ולזחול לאלתה החדשה. כשהייתה קרובה, התכופפה והניחה נשיקה יחידה על הבוהן הגדולה של נוגה. כשהרימה את עיניה וראתה את נוגה בחיוך שובב, לא היו לה מילים לתאר את האימה שלה. היא זכרה את הכלבה הקטנה והרזה הזו, והיא לא הבינה מדוע היא גוררת את עצמה ברחוב המלוכלך לנשק את רגליה. ללא אזהרה יד ימין של נוגה עפה באוויר וכף היד הפתוחה נטרקה בלחי הילדות ההמומה. הקהל החל להתפזר, אך לאחר ששמעו את הצליל הרועם הם חידשו את מקומם בציפייה למופע טוב אחר.
"תודה שסטרת לי על הפנים חסרות הערך." אמרה רונית. המלים הרגישו כמו רעל על לשונה.
"שלום רונית." נוגה סיננה, שנאתה לא הוסוותה בטון הרשע שלה. "האם את זוכרת אותי?"
רונית ניסתה לסלק אותה, אבל המלים נשלפו מפיה, "ברור שאני זוכרת אותך, האלה נוגה. לעולם לא יכולתי לשכוח מישהי יפה כמוך."
נוגה יכלה לחוש בכעסה של רונית והיא נהנתה ממנה, אך היא תיהנה ממנו כל כך הרבה יותר כשיהפוך להשפלה וייאוש מוחלט. "תנעלי לי את הנעליים שלי." הגיע הפקודה הקצרה.
בלי להסס, רונית הושיטה יד והניחה בעדינות את נעלי הבד על רגליה היחפות של נוגה. ברגע שהנעליים היו על נוגה קפצה והלכה לשלולית בוץ ליד המדרכה. השפחה הנאמנה שלה זחלה מאחוריה, פניה סנטימטרים מנעליה של גבירתה. נוגה חייכה אל הצעצוע שלה כשהיא מסובבת את הסוליות בבוץ. רונית הייתה מבולבלת ומפוחדת. היא לא הבינה מה קורה, והיא לא ידעה מה נוגה עושה. ואז נוגה דיברה, "את זוכרת שדחפת אותי לשלולית הבוץ ההיא לפני הלימודים? מעולם לא סלחתי לך על זה, ועכשיו אני אסיים. מה את צריכה לעשות היום?"
רונית ענתה בשפלות, "אני עכשיו בהפסקת צהריים. אני חייבת לחזור לעבודה בעוד 20 דקות, אלילה שלי."
"טוב." נוגה צחקה. "תשכבי על הגב."
רונית השפילה את עצמה לאט לאט. הקהל שוב מילמל, ולא הצליח להבין מדוע אנשים כל כך מוכנים להשפיל את עצמם בגלל הילדה הזו. כשנעליה עטופות בבוץ, הורידה נוגה לאט לאט את סוליה על החזה של החולצה הלבנה של רונית. בלי לומר מילה, היא החלה לצעוד לאורך גופת הילדה האומללה, וכיסתה את בגדיה בבוץ שהיה על סוליות הנעליים שלה. רונית הייתה בייסורים, אך היא לא הצליחה לצרוח. לאמיתו של דבר, בכל פעם שנוגה הפעילה לחץ "תודה רבה, אלה". היה בורח משפתיה.
כשנוגה חשבה שהבגדים שלה היו מלוכלכים מספיק, היא יצאה לדרכה וניגשה חזרה אל כתם הבוץ. היא שוב רמסה את הבוץ ואספה גושים גדולים של טינופת בצידיה ובתחתית נעליה. היא קראה לשפחה החדשה שלה ושוב רונית זחלה על ארבע לאלתה. היא הייתה מראה מעורר רחמים בעודה מכוסה בבוץ, אבל נוגה עדיין לא סיימה איתה. "האם הספקת לאכול ארוחת צהריים, שפחה? " שאלה נוגה.
"לא, אלתי, באתי לכאן לראות אותך משפילה את האיש הזה." רונית ענתה.
נוגה שוב חייכה לה את החיוך השובב הזה. "טוב, אני לא יכולה שתעבדי על בטן ריקה. מה עם ארוחת צהריים נחמדה?"
רונית הייתה רעבה אבל היא לא ממש ידעה מה עבר בראשה של הבחורה האכזרית הזו. "כן בבקשה, אלילה. הייתי שמחה לארוחה גדולה ונחמדה." המלים החליקו מלשונה.
"את רואה את השולחן הקטן ההוא?" נוגה הצביעה ברחוב. "אני רוצה שתקחי אותי כמו סוסה לשולחן ההוא. זה אמור לעזור לך לעורר תיאבון גדול." נוגה קפצה על גבה של שפחתה, ורונית החלה מיד לזחול ברחוב. בכל פעם שהורידה את ברכיה, האספלט נשך בבשרה. היא הושפלה לחלוטין. איך יכלה לתת לילדה הקטנה הזו להתייחס אליה ככה בפומבי? הקהל צעק לעברה ביטויים עוקצניים, קוליים ומשפילי רוח כמו "דיו פוני."
אחרי מה שנראה כמו נצח, רונית הגיעה סוף סוף לשולחן הקטן. נוגה החליקה בקלות מגבה של רונית לנוחות ספסל העץ. "ובכן, עכשיו כשאנחנו ליד השולחן נוכל לאכול ארוחת צהריים. מה תרצי?" נוגה אמרה בערמומיות.
שוב רונית הרגישה שמילים נמשכות ממנה בלי שהיא מתכוונת. " "מותר לי בבקשה לאכול את הבוץ מנעלייך, האלה נוגה. אני פתטית לחלוטין וזה כל מה שמגיע לי."
נוגה ניסתה להתנהג מופתעת, "לא. לא יכולת לרצות לעשות את זה. נו באמת, את יכולה לאכול כל דבר שאת רוצה לארוחת צהריים. מה זה יהיה?"
"הדבר היחיד שאני רוצה לאכול זה הזוהמה מסוליות הנעליים שלך, האלה שלי. הלוואי והייתי יכולה לאכול רק את זה עד סוף חיי." המלים האלה יצאו ורונית בכתה פנימה.
נוגה יכלה לחוש את ההשפלה שלה, והיא נהנתה מזה. "ובכן, אם זה מה שאת באמת רוצה, אז מי אני שאגיד לא." נוגה צחקקה. "טוב, כדאי שתתחילי שפחה. יש לך רק כרבע שעה לפני שתחזרי לעבודה."
מוחה של רונית התפוצץ כשהיא נשענה לעבר הנעליים עטויות הבוץ. היה צריך להיות לפחות סנטימטר בוץ משופשף על הסוליות של נוגה. היא פתחה את פיה ולקחה את ביס הבוץ הגדול הראשון שלה. דמעות זרמו על פניה, אך היא לא יכלה למנוע מעצמה ללעוס את מסת הבוץ שמילאה את פיה.
"איך זה טועם, מנקת נעליים?" נוגה לא יכלה לדכא את הצחוק כשדיברה את המילים האלה.
רונית הביטה אל האלה החדשה שלה, עיניה התמלאו בגועל. "זו הארוחה הנפלאה ביותר שאכלתי אי פעם האלה. תודה שאפשרת לי הזכות לנקות את הנעליים המושלמות שלך."
"אני שמחה שאת אוהבת את זה, כלבה, כי יש עוד הרבה מה לאכול." נוגה ירקה בפניה. "עכשיו תחזרי ללקק. אני רוצה שהנעליים שלי יבריקו כשתסיימי."
לשונה של רונית התארכה פעם אחר פעם ואספה פה מלא של החומר הדוחה.
"את מתקדמת טוב, מנקת נעליים. אל תשכחי להיכנס לחריצים" נוגה התמתחה ונשענה לאחור אל השולחן שהפך לכס המלוכה. רונית ליקקה כל מה שיכלה, אבל חלק מהבוץ התייבש והיה פשוט עקשן מדי. היא ניסתה להתאפק אך לא היתה לה שליטה על מעשיה. היא פתחה את פיה והחלה לכרסם את סוליות נעלי נוגה בשיניה.
"חה חה חה חה חה חה." צחוקה של נוגה צלצל באוזניה. "אתה נראית כל כך מגוחכתכשאת מלחכת את תחתיות הנעליים שלי, אבל זה ממש עובד. תמשיכי בעבודה הטובה, כלבה. תמיד ידעתי שתהיי מנקת נעליים נהדרת יום אחד."
"אני שמח שאת מסכימה, אלה. להיות מנקת הנעליים הפאתטית שלך זו הנקודה הגבוהה ביותר שיכולתי לקוות להשיג בחיים האלה." רונית רצתה להקיא, אך במקום זאת המילים האלה יצאו מפיה. היא הייתה שבורה לחלוטין.
נוגה הרימה את הנעל שלה לאחר שלושים דקות. זה נראה חדש לגמרי. "וואו!" קראה נוגה. "אתה באמת מנקת נעליים נהדת."
רונית הייתה גמורה. היא אמרה בעדינות, "תודה, אלילה. זה כבוד לנקות את הנעליים שלך. הייתי מקדישה את חיי למטרה הזו אם היית מאפשרת לי. הייתי אפילו משלמת לך על הכבוד." רונית לא האמינה שהדברים הלכו עד כה.
נוגה חייכה, "אני מעריכה את ההצעה, אבל יש לי כבר שפחה לנקות את הנעליים. את צריכה, בכל זאת לשלם לי על שנתת לך ארוחת צהריים כל כך נפלאה."
רונית הושיטה יד לארנק שלה ושלפה מאתיים שקל ושני כרטיסי אשראי. "לכל כרטיס יש מסגרת של עשרת אלפים שקל. אני מבינה שזה לא מספיק לארוחת צהריים כל כך נפלאה, אבל אני מתחננת שתרחמי עלי ותשלימי עם ההצעה הדלה שלי."
נוגה חטפה בחוזקה את הכסף והכרטיסים מידיה. "את צודקת, זה לא מספיק כמעט אבל אני אלילה חביבה." אמרה נוגה. "כתגמול על עשיית עבודה כל כך טובה בניקוי הנעל הראשונה שלי, אני אתן לך לנקות את השנייה." נוגה רכנה לאחור והכניסה את סוליית הנעל השנייה לפניה של הכלבה החדשה שלה. היא מרחה את הבוץ בכל פניה ושיערה. רונית שוב החלה ללקק את הסוליה שבפניה, אוכלת מלא הפה בוץ.
כעבור שלושים דקות מענות נוספות הנעל נצצה. אותו דבר לא ניתן היה לומר על פניה ובגדיה של רונית. היא הייתה מצופה לחלוטין מכף רגל ועד ראש ברפש חום. בשלב זה איחרה כמעט שעה לעבודה. היא לא ידעה איך היא תסביר את עצמה לבוס שלה. ואז, נוגה טיפלה בשאלה זו. "עכשיו כשהנעליים שלי נחמדות ונקיות, את רשאית להזדרז לעבודה. אני רוצה שתגידי לבוס ולעובדים בדיוק מה קרה. הם עשויים לרחמים עליך, אבל אני בספק. אני מקווה שיפטרו אותך ותיזרקי ברחוב. חאהההאהההה !!! " נוגה צחקה כשמנקת הנעליים קמה.
רונית הביטה בעיניה של נוגה. ההשפלה והאימה זרמו אל נוגה, והייתה לה אורגזמה כשהביטה בעיניה של הילדה חסרת הערך. רונית יכלה לחוש שנוגה נהנית מייסוריה. היא רצתה להכות אותה עד שתהיה מחוסרת הכרה, אך במקום זאת נפלו מילים נוספות מפיה המכוסה בבוץ. "תודה שוב שאפשרת לי לשלם על הזכות לנקות את הנעליים הבוציות שלך. אני מקווה שיום אחד יהיה לי שוב הכבוד. אני אתן לך בשמחה את כל מה שיש לי רק כדי ללקק את הזבל מתחתיות הנעליים שלך."
נוגה צחקה, "אני אזכור את זה, מנקת נעליים. למעשה, מכיוון שאת אוהבת לעשות את זה כל כך, כשאת מפוטרת, את יכולה להקים דוכן לניקוי נעליים לנשים בפינת הרחוב הזה. אם יתמזל מזלך, אני עלולה פשוט לעצור שם פעם ולתת לך לנקות את נעליי."
עם זה רונית הלכה לעבודה. היא אכן פוטרה, וכמו שנוגה אמרה, היא הקימה את תא ניקוי הנעליים בפינה בה כל חייה השתנו. היא בילתה ארבע עשרה שעות ביום בפינה ההיא וליקקה את העיסה מתחת לנעלי הנשים. לעתים קרובות היא הייתה רואה את נוגה עוברת במקום. היא הייתה מסתכלת על המענה שלה, פניה מכוסים בבוץ מסוליות הנשים, והיא חשבה שהיא יכולה לראות חיוך מרוצה. עם זאת, נוגה מעולם לא חזרה לנקות את נעליה. היתה לה שפחה אחרת למטרה זו.




אחרי שנוגה סיימה להשפיל את מנקת הנעליים העלובה, היא החליטה שהגיע הזמן לעשות קצת קניות. היא קיוותה שתמצא אישה חדשה לאביה תוך שהיא תקנה לעצמה כמה תכשיטים חדשים. היא פסעה בעצלתיים ברחוב והביטה מבט חולף על החזיתות שעברה. היא ניגשה לחנות נעליים קטנה והחליטה שהיא צריכה להשיג נעליים חדשות. אחרי הכל, אמה החורגת לשעבר הייתה צריכה לאכול, ונעליים חדשות יעבדו בצורה מושלמת ככלי ל"אוכל "שלה. נוגה נהנתה שוב מהמחשבה על יעל למטה על ברכיה ומלקקת בוץ מנעליה המטונפות.




היא פתחה את הדלת ונכנסה באגביות פנימה. משמאלה זוג מגפיים גבוהים הברך תפס את תשומת לבה מייד. הם היו עם סוליה עבה מאוד, והחריצים היו בעומק של לפחות סנטימטר. הם היו מושלמים לצעוד דרך בוץ, ויקח לשפחתה שעות לנקות. בעל החנות ראה את העניין שלה ופנה אליה במהירות.


"אני רואה שאת מחבבת את המגפיים האלה. האם אוכל להראות לך זוג בגודל שלך?" שאל האיש.




"תביא לי מידה 36." נוגה אמרה בקול.




האיש רץ מיד להביא את הנעליים. הוא חשב שזו הייתה תגובה גסה למדי של הילדה הזעירה, אבל לא היה אכפת לו. "מכירה היא מכירה." הוא חשב לעצמו כשהוא לוקח את המגפיים בגודל 36 ממקום מנוחתם על המדף. הוא הוציא אותם לנוגה והושיט לה את התיבה. היא מיד הניחה לתיבה ליפול על הרצפה. "לא. רד על הברכיים ותנעל לי אותן." אמרה נוגה בבוטות.




האיש נפל במהירות על ברכיו והחל להוציא את המגפיים מהקופסה.




"אני צריכה מקום לשבת, אידיוט." נוגה נבחה. "תשיג לי כיסא."




המוכר חשב, "בסדר, מספיק זה מספיק. אני לא מתכוון להשלים עם זה." אך כשהמחשבה עלתה ועברה הוא כבר תפס כיסא בצד החנות והחזיר אותו בצייתנות ללקוחה הממתינה שלו. הוא היה מבולבל. מדוע ציית כל כך בקלות לילדה הקטנה והחלשה הזו? כשהניחה את הכיסא, הוא ניסה לומר לנוגה לעזוב את החנות, אך במקום זאת אמר, "הנה הכסא שביקשת גברתי. אנא שבי בנוחיות ואנעל לך את הנעליים."




"ילד טוב." נוגה אמרה, "אבל אל תקרא לי גברתי. אתה תתייחס אלי כאלילה."




האיש הביט בה כאילו שהיא משוגעת, אבל המילים החליקו מיד מהלשון שלו, "כן האלה."




לאחר מכן הושיט יד להתיר את השרוכים, אך רגע לפני שהגיע אליהם שאל: "האם יכול להיות לי הכבוד להתיר את נעלי הטניס שלך בשיניים, האלה?" מוחו דהר. איך הוא יכול לומר את הדברים האלה. הוא שנא את היחס לילדה הקטנה הזה והוא רצה להיפטר ממנה, לא להתייחס אליה כאל מלכה.




נוגה הביטה בו כאילו הוא כלום. "כן, עבד."




הוא השפיל את פניו לאט לאט אל רגליה. פיו נפתח, למרות מאמציו לעצור, ונשך לשרוך הנעליים המאובק מעט. הוא יכול היה לטעום עפר קלוש, אך למרבה המזל זה לא היה יותר מדי. הוא משך את ראשו לאחור כדי להתיר את הקשר."




עם סיום המשימה, ציוותה נוגה "תפתח את הפה שלך."




פיו נפתח לרווחה מכפי שחשב שאפשר. נוגה דחפה את כף רגלה קדימה במהירות והניחה את העקב של נעל הטניס בפיו של הקורבן החדש שלה. היא משכה לאחור משתמשת בפיו של המסכן הזה כחולץ הנעליים שלה. הנעל שלה נשרה ונפלה על הרצפה, בעוד בתנועה מהירה אחרת היא טרקה את כף רגלה היחפה בפניו של הגבר הכורע. הוא ישב שם מבולבל, בעוד הילדה הקטנה והמוזרה הזו מעכה את אפו בין אצבעות רגליה הקטנטנות. הוא ניסה להרים את ידיו כדי להדוף את התקיפה, אך במקום זאת תפסו ידיו בחוזקה בכף הרגל העדינה של נוגה והוא החל לעסות".




"זה עבד קטן וטוב. עיסוי רגלי האלה שלך." אמרה נוגה באנחה.




מוחו התגלגל. מדוע הוא עשה זאת? מדוע הוא הרשה לעצמו להיות מושפל בדרך זו.




נוגה נאנחה שוב בהנאה. תענוג לא רק מהעיסוי, אלא גם מהייסורים שלו. ואז היא דיברה שוב, "יש לי שתי רגליים, אידיוט."




בכך נאלץ המוכר לחיות מחדש את כל התהליך עם כף רגלה השנייה. כשנוגה הסתפקה בעיסוי שלה, היא פשוט ציוותה על הכלב החדש שלה להניח את המגפיים על רגליה. כשסיים לנעול את המגפיים אמירה אחרת חמקה משפתיו. "הם נראים עליך מדהים, אלילה. הם שלך ללא עלות אם את רוצה אותם."




נוגה הביטה בו בהפתעה מדומה. "אני לא יכולה פשוט לקחת אותם."




הוא קטע, "אני מתעקש, אלה. למעשה, כל דבר בחנות הזו שייך לך אם תרצי בכך."




"ובכן, במקרה זה, אני פשוט אקח אחד מהכול. אתה יכול למסור אותם לבית שלי כשתסיים את המשמרת שלך." היא אמרה בפתאומיות. היא דחפה בערך פיסת נייר בידו, "הנה הכתובת, פשוט תכניס אותם לבית ומישהו יראה לך איפה לשים אותם." עם זה, היא התחילה להתקדם לעבר הדלת, המגפיים החדשים שלה רועמות על האריחים בכל צעד.




המוכר קרא אחריה. "אלילה, את לא יכולה לעזוב בלי לוקחת את הכסף שלך. ובמקביל חשב "מה אני אומר?? חילקצי כבר את כל מלאי הנעליים שלו בגודל 36, עכשיו אני מציע לה כסף.??




נוגה נעצרה, ושפתיה מתכרבלות לחיוך שובב. "אתה רוצה לתת לי גם כסף?" היא שאלה בערמומיות.




"אני עובד רק כדי להקל על חייך. אעבור לדירה הזולה ביותר שאני יכול למצוא ואוכל רק אוכל לכלבים. כל מה שנשאר לך שייך לך, האלה." דמעות נצצו בעיניו. מה הוא אמר?? הוא היה בחור צעיר בתחילת דרכו, והוא התכוון למסור את הכל לפרחחית הקטנה והמפונקת הזו.




נוגה צחקה, "אתה פתטי. תביא לי את כל הכסף מהקופה." הוא ניגש אל הקופה ותפס כל שקל. הוא חזר אל האלה הממתינה ונפל על ברכיו כשידיו פרושות. חייו נגמרו. הוא יבלה את שארית חייו בשפלה ולעולם לא יהיה לו מה להראות עבור זה. נוגה נרטבה כשהקשיבה למוחו מתנפץ. "עכשיו קוד לי ונשק את המגפיים החדשים שלי, מהיום שמך יהיה גולדי"




הוא נפל לפניה והחל למלא את מגפיה בנשיקות. "תודה שהפכת אותי לכלבלב ולעבד הנאמן שלך. אני אעשה לך כמה שיותר כסף." גולדי אמר בין הנשיקות.




בזאת, נוגה פנתה במהירות והשאירה את האיש המתייפח על ברכיו. "אל תשכח להביא לי נעליים כשתסיים לעבוד. אתה יכול להביא לי כל כסף נוסף שתרוויח להמשך היום." נוגה קראה בחזרה כשהיא יצאה מהדלת.


פרק 7
נוגה יצאה בביטחון מהדלת והתחילה ללכת ברחוב. היא אהבה את כוחה, ולא יכלה לחכות להשתמש בה על קורבנות תמימים ולא חושדים. היא לא תצטרך לחכות זמן רב. השמש התחילה לשקוע, והיא עדיין רצתה למצוא אישה שתוכל לקחת הביתה בכדי לשמח את אביה, ואת אמה החורגת האומללה. המחשבה עדיין שלחה דרכה גלי הנאה. היא החליטה לחתוך את הסמטה מכיוון שתהיה הליכה קצרה יותר לחנות האהובה עליה במרכז העיר. היא פסעה במורד הסמטה בלי דאגה על ראשה, ואז שמעה קול עמוק וחצוף, "מה בחורה נחמדה כמוך, עושה במקום כזה?"


היא הסתובבה וראתה גבר גבוה ובנוי להפליא עם פנים שנראו כאילו היו בכמה קטטות רבות מדי. הוא לבש ג'ינס קרוע וחולצת פלנל. שערו היה כהה כמו עיניו חסרות הנפש. האיש התבונן בה, תאווה צומחת בעיניים הכהות ההן. נוגה שמעה את המחשבות שמהרות בראשו. מחשבות כל כך חולניות ונוראיות. היא שמעה את הצורך שלו בשליטה, וכמה הוא אהב לראות נשים מתחננות לרחמים כשהוא משליך אותן כמו בובות סמרטוטים. נוגה לא יכלה להאמין למזלה. היא התכוונה ללמד את האיש הזה לקח, ולדאוג שלא יטריד יותר אף אחת.


זרועו נשלפה החוצה, אקדח נראה לעין, והצביע כעת על חזה של נוגה. "אל תחשבי אפילו לצעוק, כלבה."


פינות שפתיה של נוגה נמתחו בחיוך שובב.


"מה את מחייכת זונה קטנה? את מטומטת להבין בכמה חרא את?" אמר האיש מייד.


נוגה הושיטה את זרועה, אצבע המצביעה החוצה ואגודל אגדה כאילו היה לה אקדח. "תפיל את האקדח שלך עכשיו."


האיש בדיוק עמד לפרוץ בצחוק על הילדה הקטנה והטיפשית הזאת, אבל משום מקום נפתחה ידו והאקדח נפל ארצה. הוא ניסה להתכופף כדי להשיג את נשקו האבוד, אך זה היה כאילו הוא קפוא במקומו.


נוגה יכלה לחוש את הבלבול שלו, אבל זה לא מה שהיא רצתה. היא רצתה לחוש השפלה. היא רצתה לחוש את השפלה הגמורה שלו. "זה ילד קטן וטוב." אמרה נוגה בקול לעג. עכשיו היא יכלה לחוש כעס המצטבר בגבר. היא נרטבה וחשבה כמה היא הולכת לענות את האיש הזה. "עכשיו רד על הברכיים." נוגה פקדה.


האיש לא יכול היה להבין זאת, אבל הרגיש כאילו רגליו כבר לא יכולות להחזיק אותו והוא נפל על ברכיו. איזה חצץ נשך בברכיו, אך הוא לא הצליח למקם את עצמו מחדש. הוא נתקע שם עם סלעים משוננים שחתכו בבשרו דרך מכנסיו. נוגה ניגשה אליו בביטחון.


"זה ילד קטן וטוב. תסתכל לרגלי, כלב קטן ופתטי. לא מגיע לך להסתכל על הפרצוף שלי." מילות נוגה נשברו על האגו שלו כמו סכין. מוחו של האיש צרח, מנסה להילחם נגד מעשיו. הוא לא הצליח להבין למה הוא לא יכול לקום ולהראות לכלבה הזו מי הבוס.


בדיוק כשכעסו הגיע לשיא, כמה מילים החלו לזרום מפיו. "את צודקת לחלוטין, האלה. לא מגיע לי להסתכל על הפנים שלך. אני כלבה קטנה ופתטית שלא מגיע לה לנקות את הלכלוך מהמגפיים שלך." הוא לא יכול היה להאמין למה שהוא אומר. היא הייתה רק ילדה קטנה. הוא היה אמור לזרוק אותה ועשות בה כרצונו, ועכשיו הוא היה על ברכיו מדבר כאילו הוא העבד שלה.


נוגה רעדה מהתרגשות. כעסו החל כעת להפוך להשפלה ופחד. היא לא סיימה אתו, לא קורב. "לא, לא מגיע לך ללקק את מגפיי, כלבה פתטית, הם חדשים לגמרי, ולעולם לא הייתי מרשה לך לגעת בהם עם הפה הנגוע במחלות שלך." נוגה אמרה, זלזול שודר מהנקבוביות שלה. היא אחזה בסנטרו באצבעותיה הקטנות ומשכה את פניו כלפי מעלה. היא התכופפה כך שפניה היו סנטימטרים משלו וכחכחה בגרונה. ואז ללא אזהרה, היא ירקה היישר אל פניו של הגבר הכורע. זה פגע בעינו הימנית והחליק לאט במורד לחיו. נוגה יכולה שוב לחוש זעם הנובע ממוחו, ולכן החליטה שהוא צריך להודות לה על המתנה שלה.


פיו של האיש נפער והוא לא יכול היה להאמין למה שיצא. "תודה שירקת לי בפרצוף, אלילה. אני מקווה שבאופן כלשהו הצלחתי לשעשע אותך." הוא הרג אנשים על פחות ממה שהכלבה הזו עשתה, אבל הוא הודה לה! הוא ניסה בכל כוחו לקום ולהכות את הילדה הקטנה, אך הוא לא הצליח.


נוגה צחקה, "נכון, כלבה. אתה לא יכול לעשות דבר. אני שולטת בכל תנועה שאתה עושה ובכל מילה שאתה אומר. אתה לא יכול לעשות שום דבר אלא אם כן אחליט זאת."


"התינוקת הזו מטורפת," הוא חשב. "אין מצב שהיא יכולה לשלוט בי."


"אני לא משוגעת ואני כן שולטת בך. למעשה, אני יכול לגרום לך לעשות כל מה שאני רוצה." המלים טפטפו כמו דבש מפיה.


"אלוהים אדירים, האם היא פשוט קראה את מחשבתי?" המחשבה זלגה במוחו של האיש. "אין מצב. זה לא יכול להיות אמיתי."


נוגה כחכחה עוד יריקה לפיה ונתנה לה לעוף שוב לפניו של האיש. "אה, אני מבטיחה לך, כלבה, זה מאוד מאוד אמיתי."


"הרשה לי להראות לך מה אני יכולה לעשות לך." שפתיה התכרבלו בחיוך שוב. "תמצא עבורי איפה לשבת." נוגה פקדה.


האיש קפץ על רגליו ותפס ארגז שנשען על אחד מקירות הבניין. ברגע שהיה לו את הארגז בידיו, הוא מיד נפל על ברכיו והחל לזחול חזרה למקום בו עמדה נוגה. מילים נוספות נשפכו משפתיו, "אני יודע שזה לא כסא ראוי לאלה כמוך, אבל בבקשה שבי כאן ונוחי."


נוגה הסתובבה וסטרה לו בעוצמה. "אני אשב שם, אבל זה בגלל שלא מצאת לי כסא ראוי." היא התיישבה באטיות על הארגז. היא הביטה באיש הפאתטי שעל ברכיו לפניה. הוא היה כל כך גדול, אבל גודלו לא שינה לה כלום. היא הייתה אלה, והיא יכלה לעשות לו כל מה שהיא רוצה. המחשבה ריגשה אותה שוב. היא בהתה בעיניו ואמרה, "תוריד את המגפיים שלי, חתיכת החרא שלך."


ידיו נורו והחלו לעבוד להסרת מגפיה עוד לפני שהספיק לחשוב. הוא לא ידע כיצד הילדה הקטנה הזו שולטת בו, אך בפעם הראשונה בחייו, הוא פחד. נוגה יכלה לחוש שהפחד ההולך ומתעצם, והיא התענגה עליו. היא לא יכלה לחכות כדי להחמיר עוד יותר. כשהחליק את המגף מרגליה הזעירות, היא יכלה לחוש כמה הוא שונא את זה. היא יכלה לחוש עד כמה זה משפיל אותו להיות לרגליה של אישה. זה נתן לה רעיון מדהים.


היא הביטה בשבוי ואמרה, "אני יכולה להרגיש כמה אתה שונא את זה, ואני אוהבת את זה. רק רציתי ליידע אותך שעד שאסיים איתך, אתה תרצה להיות לרגלי אישה. אני אשנה לחלוטין את מי שאתה. תשתוקק לריח וטעם של כפות הרגליים. תתחנן להזדמנות לשרת את כפות הרגליים הכואבות והעייפות של האישה. לעולם לא תהיה לך שליטה שוב."


האיש הרגיש כאילו מוחו עולה באש. כל עולמו קורס בגלל הילדה הקטנה הזו. הוא ידע שהיא אומרת את האמת. הוא ידע שהוא לא יהיה אותו דבר אחרי זה. דמעות החלו לזרום על פניו. האיש הקשוח הזה לא זכר את הפעם האחרונה שהוא בכה, ועכשיו הוא בכה בגלוי על ברכיו לפני האלה החדשה.


נוגה גמרה כשהדמעות החלו לזרום על פניו. היא ידעה שהיא שברה את האיש הענק הזה, ועכשיו הוא היה כלום. הגיע הזמן לשחק.


"כפות רגלי היו מעט מיוזעות מהמגפיים האלה. האם יש משהו שהיית רוצה לעשות בקשר לזה?" נוגה צחקה.


"יהא לי בבקשה הכבוד לנקות את הזיעה מרגליך בלשוני חסרת הערך?" שאל האיש. הוא יכול היה להרגיש את עצמו מתעורר. היא באמת גרמה לו ליהנות מהמצב הזה.


"תעסה את כפות רגלי והמשיך להתחנן, עבד. זה נשמע שאתה רוצה את זה, אבל אני באמת צריכה להיות משוכנעת." נוגה אמרה.


הוא יכול היה להרגיש שהוא מתחיל ליהנות מזה. תחושת כף רגלה הלחה בידיו. ריח העור מהמגפיים החדשים שלה. הוא התעורר יותר ויותר, והוא התחיל להתחנן בשפע. "בבקשה הרשי לי לנקות את הרגליים, אלה. הפה שלי אינו אלא כלי ניקוי. הייתי עושה הכל, משלם כל מחיר כדי להיות לרגליך המושלמות." עכשיו הוא היה נואש. פיו נטף ריר למראה כפות רגליה בידיו. הוא היה זקוף במלואו והתחמק באוויר. זה הרגיש כאילו הוא נמצא במרחק שניות מאורגזמה. כל מה שהוא היה צריך זה כפות רגליה בפיו.


"לא." נוגה אמרה בקור. "לא מגיע לך את כפות רגלי." היא הביטה עמוק בעיניו. היא יכלה לחוש את התסכול שלו. היא ידעה כמה הוא חרמן לחלוטין, והיא עמדה להרוס אותו. "מעכשיו, הדבר היחיד שמחרמן אותך זה כפות רגליים. כשאתה רואה נשים אתה תרגיש חובה לעשות הכל כדי להיות לרגליה. כשאתה לרגלי אישה, אתה תהיה מעורר יותר ויותר. הזין הקטן והפתטי שלך יתקשה ככל שיכול להיות ממש ממראה כף רגל קטנה ויפה. עם זאת, לעולם לא תגמור עוד. אתה יכול לאונן עד כדי פיצוץ, אבל לעולם לא תרגיש שוב את השחרור האורגזמי המתוק. "


דמעות החלו לזרום על פניו שוב. איך היא יכולה לעשות לו את זה? הוא יבלה את שארית חייו בתסכול ולא יכול לשחרר.


כשהדמעות זרמו על פניו, נוגה הרימה את כף רגלה למרחק של סנטימטרים מפניו והניעה את אצבעות רגליה. הזין שלו הרגיש כאילו עומד להתפוצץ, והוא אונן באוויר בחופשיות. שפתיה של נוגה נמתחו שוב בחיוך השטני ההוא. היא יכלה לחוש כמה הוא נואש לקבור את פניו בכף רגלה. היא החלה לרעוד ואז להתמוטט כשהייתה לה אורגזמה מתפרצת ממש לפניו. "ואוו, אני כל כך שמחה שאוכל עדיין לקבל אורגזמה. אפילו לא יכולתי לדמיין כמה מתסכל להיות לעולם לא להרגיש את ההנאה הזו שוב." אמרה נוגה כשצחקה בפניו.


"עכשיו תנעל לי את מגפי, עבד." נוגה נבחה.


הוא לא יכול היה להאמין בזה, אך למעשה היה עצוב שהוא נאלץ להחזיר את רגליה למגפיה. כשסיים, נוגה השפילה את מבטה אליו ואמרה, "עכשיו תתחפף. כל אישה שתפגוש, אני רוצה שתרד על הברכיים ותשאל אם יש משהו שאתה יכול לעשות כדי שיותר לך לעסות, לנשק וללקק את רגליה. "


הוא קם והרח בסמטה להמשך לרחוב.


נוגה צעדה לאט לאט אחריו. היא התרגשה לראות אותו נתקל בנשים אקראיות ברחוב. היא עזבה לאט את הסמטה והפכה את הפינה. האיש כבר כרע על ברכיו לפני אישה. נוגה שמעה אותו מתחנן ומתחנן על ההזדמנות להיות לרגליה של האישה הזו. ואז הבחינה נוגה באישה. היא הייתה מדהימה. נוגה חשבה שהיא בטח האישה הכי יפה שראתה אי פעם. היו לה רגליים ארוכות להפליא שעלו לישבן חזק ועגול. היה לה את דמות שעון החול הקלאסית. שערה היה בלונדיני פלטינה ונע קלות ברוח. מה שהפתיע יותר את נוגה היה שאישה זו לא הופתעה מהגבר שמולה. למעשה, היא נראתה משועשעת, אפילו מאושרת. כאשר נעצרה התחננותו של הגבר, שמעה נוגה קול רך הנובע משפתיה של האישה. "אם אתה נותן לי חמש מאות שקל, אני אתן לך לנשק את הסוליה של כל נעל פעם אחת."


מבלי להסס, דג האיש את ארנקו מכיסו האחורי ומשך את הכסף. היא תפסה אותו ממנו באצבעותיה הדקות והארוכות וחינניות ואז שילבה את זרועותיה. היא התנדנדה לאחור בעקב וחשפה את סוליית העקב האדומה שלה. האיש התכופף, הניח את ראשו על האדמה ונשק את סולית הנעל שלה. היא התנדנדה בעקב השני והתהליך חזר על עצמו. האיש הודה לה כשהתנשאה מעליו. הוא התחיל להתחנן שוב, אך האישה פטרה אותו בהינף יד כשאמרה, "זה כל מה שאתה מקבל, לוזר. תודה על הכסף."


נוגה ידעה שזו האישה שהיא הולכת להביא הביתה לאביה.

הסוף

[adam111]

וואו איזה סיפור ארוך אבל שווה יש מצב לעוד פרקים

[david 29]

כתיבה מעולה ומרתקת